טראומה וסליחה – האם ניתן לסלוח לפורץ בעל זהות לא ידועה?

טראומה זה לא עניין של מה בכך, מי שאי פעם חווה פריצה לביתו, בוודאי יכול להיזכר בתחושה הטראומטית שהחוויה הזו השאירה לו כזיכרון צורם. הרגשה נוראה שמישהו חדר למרחב הפרטי שלי, לאוטונומיה, וממש גזל כביכול חלק מהאישיות- בין אם זה מזכרות, חפצים יקרי ערך ומתנות שהיו כדבר בלתי נפרד מזיכרונות נעורים, כעת עליי להסתגל למצב שכל אלו הם בגדר עבר- זו בהחלט התנסות לא פשוטה.

ישנם מקרים מיוחדים ובהם הפריצה לבית המגורים נעשית באופן של מעקב. הפושע הנתעב מבצע עבודת בלשות די ארוכה, ומתחקה אחר אורח החיים של דיירי הבית והשכונה, וזה מה שגורם בסופו של דבר, למי שנכווה בחוויה, להרגיש לאחר מכן, כסוג של נרדף.

אנו כאנשים פרטיים חווים חדירה לפרטיות כל הזמן, אם זה דרך אפליקציה בנייד, מצלמות בחנויות, ברחובות סואנים ובמשיכת מזומנים בכספומט. במקרים רבים במקומות עבודה נדרשים מועמדים ואף עובדים מן המניין לערוך כל מיני סוגי בדיקות כגון רפואיות, צריכת סמים ומבחני אמינות. באופן מסוים התרגלנו לכך. העובדה, בפרט בארץ, כי ערך הביטחון עולה לכאורה על הזכות לפרטיות, אפשר אף די בקלות לחזק הטענות בעד המאגר הביומטרי ולהביא ליישומו.

עם זאת, אין בכך כדי לסתור את העובדה שהחוויה הטראומטית חקוקה היטב בזיכרון ועשויה להשפיע עלינו באופנים שונים ולטווח ארוך. בהתחלה יש המון כעס ואף רצון לנקום. אך מכיוון שלפעמים לא ניתן לאתר את השודד, אנו נשארים עם הטעם המר של הניסיון הזה, חולקים את הצער שלנו עם קרובינו ומתנחמים במשפטים כמו "הכי חשוב שאתה בריא" מהמשפחה והחברים.

כמובן שיש להסיק מסקנות ולפעול למניעת הישנות מקרים מצערים כגון פריצה למרחב האישי. יחד עם זאת, חשוב לזכור שאכן מדובר ברכוש. קל להגיד, או יותר נכון לכתוב, והרבה פעמים ישנו רכוש שהוא משמעותי כאמור כחלק מזהותי האנושית שלי! ברם, נמצא כי הדבר הנכון ביותר לעשות כדי להמשיך הלאה, למרות הקושי העצום- הוא לסלוח.

סליחה, איך עושים זאת?

קודם כל להבין כי אנחנו רוצים להמשיך הלאה ולא להיתקע במקום הזה של היותנו קורבן לנסיבות. במידה ואנו אכן רוצים כן, זה כבר מקרב אותנו לצעד הראשון והוא לקבל זאת. להסכים עם העובדה שכך קרה, ולחשוב כי היינו יכולים למנוע או להימנע מכך בדרך זו או אחרת, רק ישאיר אותנו במעגל הזה, בלופ של להריץ את התסריט של מה שהתרחש, אף על פי שלמעשה כבר מזמן חלף ונגמר.

העולם המשיך הלאה מדברים חמורים יותר כמלחמות אזרחים, עימותים אתניים, דתיים ופוליטיים, וכלה בריבים משפחתיים, אין סיבה שנעצור הזדמנויות לחשוב ולעשות דברים טובים ושמחים עבור עצמנו רק משום שחווינו טראומה. זה גם לא אומר שלא נחפש ונדרוש למצוא את הפושעים והן את עונשם, וזה לא אומר שנשכח את הרשעות וחוסר הרגישות הנוראה שבגינה נגרם לנו הנזק והצער.

רבות דובר על כך בספרות הפסיכולוגית והדתית כי יש לסלוח, ולו רק כי מדובר בפיוס והשלמה. לפיכך, ניתן להסכים כי זה משהו ששווה להתאמץ בשבילו ולהילחם גם עבורו. נכון, זה יכול לקחת תקופה ולהיות כואב כמו פצע שלעיתים נדמה כי נשאר פתוח. אך כמו שאחות יכולה לסייע לפצוע להחלים, כך ההחלטה והרצון להמשיך הלאה יכולים לעזור לנו כדי באמת להשיג המטרה ולעשות כן- לנתב האנרגיה להווה ולעתיד.

פוסט טראומה יכולה להיות אחת מהתופעות למקרים של פריצה. טיפול בפוסט טראומה מסייע במקרים של חרדה, אלימות, תחושת חוסר אונים ואשמה, ואף כל רגישות מתמשכת כלשהי, שיכול לחוות כל מי שנחשף לחדירה לפרטיות באופן שמעורר פחד וחלחלה. ניתן לטפל בפוסט-טראומה באמצעות סביבה תומכת ובטוחה למטופל, וכן על-ידי טיפול רגשי המסייע לנפגע להבין את התגובות הרגשיות שלו בעקבות הטראומה, ולהבחין בין נסיבות המציאות העכשווית לבין מציאות העבר, של הזמן והמקום בו חווה אותה. גם בטיפול מסוג זה מדברים על החשיבות של אפשרות הסליחה על מנת להתקדם הלאה בחיינו.

אכלו לי שתו לי, גנבו לי – חשיבות העבודה העצמית

על פי רוב, כדי להצליח לסלוח האדם הנפגע עובר שתי חוויות משמעותיות. הראשונה הינה בינו לבין עצמו והשנייה בינו לבין מי שפגע בו לכאורה. בראשונה, האדם מגיע להבנה שיש בו צדדים שונים והוא מתפקד באופן שונה בתחומים מגוונים בחייו. בין אם בתפקודו בעבודה, בפיתוח תחביבים, התנהגות עם חברים, בני זוג ומשפחה, בכל מערכות יחסים ותפקידים אדם מוצא בעצמו צדדים חיוביים ועילאיים וגם, מה לעשות, צדדים שליליים ומבישים. זה, בין היתר מה שעושה אותנו בני אדם, העובדה שאנו מכילים ניגודים.

כשהאדם מקבל את זה שגם בו קיימים צדדים נלוזים, הוא פתוח להבין כי לא רק שהוא לא הקורבן האולטימטיבי ו"המקודש" בעניין, אלא שפר מזלו והוא האדם הנפגע. הרי, ישנו מי שנמצא בצד הפוגע, שכנראה לא שפר מזלו ולכן הוא בוחר בחירה אומללה- ללכת ולגנוב מאנשים אחרים, בין אם בכדי להתפרנס ובין אם כדי להתעשר.

מבחינת הצורך להידברות עם הצד השני ולעבור תהליך בו האדם הפוגע מתנצל התנצלות כנה, מביע חרטה עמוקה, מפצה את הנפגע, משפיל ומבזה עצמו ואפילו 'הופך הנמר חברבורותיו', כבפתגם המפורסם, אזי כן ניתן להגיע לסליחה ולהשלמה אולי אף ביתר קלות. כלומר, ניתן אף להגיע לייסוד יחסים כלשהם ואף לשתף בעתיד פעולה. כן, זה נשמע הזוי אך אפשרי.

עם זאת, כאמור, לאור כך כי לעיתים לא ידועה זהותו של הפוגע ולדאבוננו לא תמיד זוכים להיווכח כי "סוף גנב לתליה," החלק הזה יכול להיות חסר ואנו צריכים לעשות את מרבית העבודה בעצמנו. לסלוח ולמחול וכמובן להישמר להבא- כ"נזהר בצוננין".